מיומנו של חוקר 50: "הריקוד האחרון" - חלק ב'

יגאל סיפר לי שהוא רוצה שאני אעזור לו לאתר מישהי שהוא פגש לפני יותר מ-15 שנים. הוא ידע שזה מופרך, הוא ידע שהסיכויים קטנים, אך המחשבות לא נותנות לו מנוח.

לחלק א' (לחצו כאן) יגאל פגש אותה בערב אחד בלבד, במועדון ריקודים במרכז תל אביב. היא לבשה בגדים צמודים, אך לא חושפניים מידי. כאשר היא עברה ליד הבר, בדרכה לרחבה, הוא הצליח להריח את הבושם שלה, בושם שפשוט הפנט אותו. הם אמנם רקדו רק ריקוד אחד, אבל משהו בריקוד הזה היה שונה מכל חוויה שהוא עבר לפני כן. החיבור שהוא הרגיש עם אותה בחורה, שפגש רק לפני מספר רגעים, לא היה דומה לשום דבר שחווה לפני כן בחייו. לאחר הריקוד הזה, הוא לא ראה אותה יותר. אז הוא ביקש ממני לאתר אותה עבורו. בוקר למחרת הפגישה, יום ראשון לחקירה. השלמתי כמה דו"חות חקירה חשובים ודחופים בתיקים אחרים, מכיוון שידעתי שאין סיבה להגיע לכתובת בשעות הבוקר המוקדמות, הנחתי כי הסיכוי שאפגוש מישהו מבעלי המקום בבוקר הוא אפסי. בדרך אל הרכב עצר אותי אחד השכנים לשיחה קצרה על לשום דבר, משום מה העובדה שאני מקפיד לברך אותו לשלום נותנת לו הרגשה שאנחנו חברים ותיקים. למזלי, הנייד שלי צלצל והציל אותי מהמשך השיחה על פחי האשפה השכונתיים. הגעתי לכתובת המועדון.

ניתן היה לזהות כי הוא היה חלק ממתחם בילויים שהיה שוקק חיים בעבר, אך היום המקום היה נראה מוזנח, בעלי העסקים היו נראים משועממים ומבלים את עיקר יומם בסיפורי נוסטלגיה ועל מר גורלם.

הצצתי פנימה דרך חלון חצי שבור, דרכו היה ניתן לזהות שרידים של מועדון ריקודים ישן. ללא ספק היה ברור כי במקום אין פעילות כבר מספר שנים. דלת הכניסה הייתה סגורה עם מנעול ישן וחלוד ובכלל נראה היה כי המבנה מיועד להריסה. מוכר בקיוסק סמוך ראה אותי מסתובב ליד המבנה הישן ושאל אותי: "מה אתה מחפש"?, השבתי: "היה פה מועדון פעם לא?", "הוא נסגר לפני שלוש שנים לפחות", ענה. "הבעלים של המועדון נכנס לחובות וברח מהארץ", המשיך. "הוא חייב לך כסף?" שאל. מתברר כי בעל המועדון נקלע לקשיים והשאיר כמה אנשים מאוכזבים מאד בארץ, כאשר יום בהיר אחד עלה על מטוס ליעד לא ידוע. "האמת שלא", השבתי, אבל היה נראה שבעל הקיוסק לא כל כך מאמין לי. ככל הנראה במקום ביקרו מספר רב של אנשים, אולי אף חוקרים, בחיפוש אחר כספים אבודים שהשאיר אחריו בעלי המועדון. בעל הקיוסק היה מתורגל בביקור של גורמים שונים כל כמה חודשים. "אתה מכין סנדוויצ'ים?", העברתי לפתע נושא. "בוודאי, בוא כנס פנימה", ענה לי במהרה. הבנתי שלבעל הקיוסק יש מידע, אך הוא לא להוט לספר אותו לכל עובר ושב במקום. ידעתי שאם לפתע אהפוך ללקוח שלו, ייתכן שהוא יספר לי דברים שהוא לא היה מספר בדרך כלל. כמובן שגם הייתי ממש רעב, לכן גם לא יזיק לי לאכול. הסתכלתי על עמדת העבודה שלו והתרשמתי שהוא עובד עם מוצרים טריים ובסביבה נקייה, זה הרגיע אותי. לא התחשק לי לבקר במיון באמצע יום העבודה רק בשביל פיסת המידע שאקבל ממנו. לאחר שיחת חולין קצרה שבה סיפר לי על אשתו ילדיו ועד כמה שקשה להחזיק קיוסק בארץ, שהוא שונא את העירייה, הממשלה, נהגי המונית ולמעשה בעצם שונא את כל העולם, הוא המשיך ואמר "אני לא יודע למה אני מספר לך, אבל אתה נראה לי בחור טוב". חייכתי. "הברמן לשעבר במועדון פתח מסעדה ברחוב המקביל, קוראים לו יחיאל. אולי הוא יוכל לעזור לך", סיפר בזמן שהוא מגיש לי מפית. הודיתי לו על הכריך הטעים וגם קניתי שתייה לדרך. לפני שיצאתי הוא ביקש ממני להבטיח שלא אספר ליחיאל כיצד הגעתי אליו. הסכמתי בשמחה ואמרתי לו שאני מקווה לחזור לאכול אצלו שוב בקרוב. פגשתי את יחיאל כאשר הוא יושב בחוץ להפסקת סיגריה, בשלב הראשון הוא התעניין לדעת איך הגעתי אליו, אבל הצלחתי להסיט את הדיון לכיוון שאני רוצה. סיפרתי לו את האמת ;שאני מחפש מישהי שהייתה רוקדת אצלם במועדון. הוא גירד את ראשו ואמר :"תראה במהלך השנים עברו במקום מאות אם לא אלפי רקדנים ורקדניות, היו אנשים שהיו בגרעין הקבוע והיו מגיעים למקום על בסיס קבוע. אך היו אנשים שהיו מגיעים פעם אחת ולא היו רואים אותם יותר". "למזלך, יש לי זיכרון מצוין לשמות". הוא המשיך. "כל מה שאני יודע הוא שקוראים לה הילה", עניתי. הוא סיפר כי בעליית הגג של המסעדה הוא שומר מספר אלבומים ישנים שצולמו במועדון, ומידי פעם הוא עולה כאשר הוא רוצה להתרפק על הנוסטלגיה. הוא הציע לי להצטרף אליו. יגאל תיאר בפניי את הילה, אבל לזהות אותה לפי תיאור די שטחי ועל בסיס זיכרון ממפגש יחיד מלפני 15 שנים היה נראה לי קלוש מאד. אבל יגאל התעקש שאם הוא יראה אותה הוא יזכור אותה. בזמן שעלינו במדרגות הרעועות, סיפר לי יחיאל כי הוא זוכר שלוש רקדניות בשם הילה שהיו רוקדות באופן קבוע במועדון. הראשונה צריכה להיות כבת 60 לערך, השבתי כי אני מחפש מישהי באזור בסביבות גיל 40-45. יחיאל פתח בפני את האלבום המאובק, תוך כדי שהוא נעצר בכל עמוד ומספר לי על כל צילום באלבום; מתי הוא צולם ואם הוא אהב או פחות אהב את מי שצולם בתמונה. לאחר דקות ארוכות של עיון באלבום, התרשמתי כי יחיאל שכח שיש לו מסעדה שהוא צריך לחזור אליה. הוא הגיע לאמצע האלבום ואמר "הנה, זו הילה". התיאור שלה היה די דומה לתיאור שיגאל מסר לי, צילמתי מיד את הצילום שלה בטלפון הנייד ושלחתי ליגאל. הוא לא כל כך הבין מה קורה, יגאל השיב לי בהודעה "זאת לא נראית היא". "איפה אתה?", סימס לי בסקרנות בהודעה נוספת. "תיכף אעדכן אותך". השבתי. לאחר מספר עמודים נוספים, יגאל נעצר שוב ואמר: "הנה הילה היפה". גם את תמונתה העברתי במהרה ליגאל והוא השיב מיידית: "כן, זו היא!". הוא ניסה להתקשר אליי ושלחתי לו בהודעת טקסט: "לא יכול לדבר עכשיו, תכף אתקשר". יחיאל זיהה שמצאתי את מה שחיפשתי ואמר :" הילה היפה, למה לא אמרת מראש?" וקרץ לי. הוא סיפר כי הילה הייתה מסובבת ראשים להרבה גברים במועדון, אך רק גבר אחד הצליח לשבות את ליבה והוא היה השומר בכניסה למועדון. היא לא הייתה מגיעה הרבה, אך כאשר הייתה מגיעה לרקוד לא ניתן היה להתעלם ממנה. "אתה זוכר את שם משפחתה?", שאלתי. יחיאל גירד במצח ארוכות ואמר כי ידוע לו שלהילה היה שם משפחה ארוך ויחסית נדיר, אך שמועות סיפרו כי היא התחתנה ומאז לא ראו אותה יותר במועדון. לפתע ראיתי שעיניו של יחיאל נדלקו: "חכה רגע, יש לי רעיון", אמר. הוא ניגש לפתע למגירה צדדית בעליית הגג ושלף משם ספרון קטן ומאובק וצעק: "ידעתי שלא זרקתי את זה!" מסתבר שיחיאל היה ועדיין בחור מאד סנטימנטלי ובתקופת שיאו של המועדון עשו לו מסיבת הפתעה, לכבוד יום הולדתו, יחד עם גרעין הרקדנים הקבוע במועדון והכינו לו ספרון קטן, בו כל אחד מהם בירך אותו בברכה אישית וארוכה. בעמוד הרביעי של הספרון הוא מצא את הברכה של הילה, ובסוף הברכה חתמה הילה בשמה המלא. כאשר היה לי את שמה המלא של הילה, ידעתי שהמשימה תהיה פשוטה הרבה יותר. התקשרתי ליגאל ואמרתי לו, אני מתקרב מאד לאיתור של הילה ושבקרוב מאד הוא יקבל ממני עדכונים. הוא נשמע קצר רוח. יום שני לחקירה. ביצעתי חיפוש מהיר לשמה המלא של הילה והתברר כי אמנם היא נישאה בעבר, אך גם התגרשה זמן מה לאחר מכן ולא היו לה ילדים. במהלך כל התקופה הילה שמרה על שם משפחתה המקורי, מה שהקל עליי להתחקות אחר מיקומה והתברר כי היא החליפה מספר כתובות במהלך השנים. עם זאת, כל הכתובות היו סמוכות אחת לשנייה. לאחר בירור ארוך, התברר כי כתובתה האחרונה של הילה היא דווקא בבית הוריה, זאת לאחר שהיא ניסתה לפתוח עסקי עצמאי ונכשלה, חזרה לבית הוריה כדי לקבל את תמיכת המשפחה. התקשרתי אופן סמוי לבית המשפחה וענה לי אביה. שמעתי בקולו שהערתי אותו מהשינה, אך למרות זאת ענה לי בצורה חביבה. "שלום, הילה נמצאת"?, שאלתי. "מי זה?", שאל. סיפרתי לו שהכרתי אותה בעבר במועדון ריקודים, לא הייתי מספר שנים בארץ ועתה אנחנו מארגנים מפגש "מחזור" של כמה מרקדני עבר ורצינו להזמין אותה גם. שמעתי מהצד השני נשימות ארוכות וכבדות בקו, ובמשך זמן מה לא היה מענה. "הלו? אתה שם?", שאלתי. "הילה נפטרה", ענה. לא הספקתי להגיב ואביה המשיך, ניתן היה לשמוע את הכבדות בקולו. הוא סיפר כי לפני כחצי שנה הילה הייתה מעורבת בתאונת דרכים קשה שלאחריה הייתה מאושפזת כחודש. היא לא שרדה את האירוע. סיימתי את השיחה עם אביה של הילה, כאשר אני משתתף מאד בצערו ומאחל לו שלא יידע עוד צער. השיחה עם יגאל הייתה קשה, מצד אחד סיפרתי לו שהצלחתי לאתר את הילה שהוא חיפש – אך מצד שני, היא נפטרה רק כמה חודשים לפני כן. תחושת החמצה גדולה הייתה בקולו, הוא אמר שהוא מצטער שלא ניסה למצוא אותה קודם לכן. הוא עכשיו מבין שהריקוד הראשון שלהם היה גם הריקוד האחרון. *אם אהבתם את הסיפור אשמח לשיתוף