מיומנו של חוקר 90
"אני צריך שתחקור בלבנון ...."
"מה לי ולבנון?!", עניתי (הקול שאמר את זה היה רק בראש שלי).
"אין בעיה", השבתי במהירות.
במהלך השירות הצבאי הוצבתי כקצין בדרום הארץ.
מעולם לא הייתי בגבול הצפוני, ובטח שלא בלבנון.
בפועל בשנת 2000, בזמן היציאה מלבנון, הייתי צוער בקורס קצינים.
בשנים הראשונות שלי כחוקר קיבלתי את אחת המשימות המיוחדות שיצא לי לחקור, בכל שנותיי כחוקר.
החקירה הובילה אותי למקומות וישובים שכף רגלי מעולם לא דרכה בהם קודם לכן ובחלקם לא דרכה גם לאחר מכן.
גוף ממשלתי גדול שכר את שירותי לבצע חקירה אודות תביעה משפטית גדולה שהגיש בשארה, חייל צד"ל לשעבר (צבא דרום לבנון), על מספר אירועים שאירעו במסגרת שירותו הצבאי.
לאור העובדה כי, באופן טבעי, לא ניתן היה לחקור בלבנון היה עלי לאתר ולחקור גורמים ישראלים אשר שירתו בתקופה בו שירת בשארה בלבנון.
בשארה הגישה תביעה משפטית ארוכה ומורכבת בה טען כי הוא היה מעורב במספר אירועים טראומתיים , במסגרת שירותו בצבא דרום לבנון, אשר השפיעו ומשפיעים עליו עד היום.
בשלב הראשון של החקירה היה עלינו לאתר חיילים ומפקדים אשר שירתו עם באשרה לפני 15 שנים ויותר.
"איך עושים את זה?!", הבנתי שלא מדובר במשימה רגילה.
הפעלתי מספר חוקרים ומאתרים מומחים, כמו כן הפעלתי מספר מקורות מידע וכמו כל חוקר טוב הרמתי כמה טלפונים והפעלתי כמה קשרים שלי במערכת הביטחון.
קצה החוט הראשון שלי היה מפקד הגדול, שמואל.
יצרתי קשר עמו וביקשתי לקבוע פגישה.
בקולו התרשמתי כי סיים את ההתקשרות שלו עם צה"ל בטריקת דלת, אז סיפר לי הוא ניתק קשר עם הצבא לפני מספר שנים, לאחר שהוא שוחרר מתפקידו, ולכן אין לו כוונה לשתף פעולה עם נציגים שמגיעים מטעם המדינה או משרד הביטחון.
נסתי במתק שפתיים לשכנע אותו למסור מידע ולאחר שיחה קצרה על הפוליטיקה במדינה, ספורט ומשפחה הוא נפתח בפני קצת.
ראשית ציין כי השם "באשרה" אינו מוכר לו.
הצגנו בפניו את הטענות של בשארה, כפי שהוצגו במכתב עורך הדין שלו.
שמואל ביקש שאשלח לו את המכתב עם הטענות של בשארה וכך עשיתי.
ציין כי בתחילת המכתב טוען באשרה כי הוא נפצע באירוע נפילת טיל על המוצב שלהם בשנת 1992, אך הוא זוכר את כל האירועים בשנים הללו והאירוע זה לא היה ולא נברא, בטח שלא בשנה הנדונה.
שמואל הוסיף כי בחומר הרפואי בשארה מספר כי הוא פונה לטיפול בבית חולים ישראלי ואם זה אכן נכון, חובה שיהיה תיעוד מסודר של זה בבית החולים.
לאחר שיחה של חצי שעה, הבחנתי ששמואל ממשיך להיפתח בפני וכי המפקד שבו והנאמנות לצבא ומדינה חזקה מהכעס שלו עליה.
המשכתי לשאול אותו שאלות.
בשלב זה שמואל הביע תמיהה כי בשארה הגיש תביעה אחרי כל כך הרבה שנים מאז האירועים, שכן היו חיילי צד"ל רבים שהגישו תביעות בסמוך למועד האירועים ואף הוכרו כנכי צה"ל.
שמואל רמז כי בין התביעות הללו היו מספר תביעות שאושרו על בסיס עדותם של חיילי צד"ל בלבד, וחלק מהעדויות לדעתו היו שקריות לחלוטין.
הוא הוסיף בצורה נחרצת, כי חייל צד"ל, שטוען שנפצע במהלך שירותו ואין בידיו דו"ח שחרור מבית חולים ישראלי, הוא שקרן!.
אירוע נוסף, אותו תיאר בשארה בתביעה שלו, הוא אירוע טראומה אותו חווה לאחר שראה במו עיניו חייל בשם אבי ז"ל, שנפטר מול עיניו.
שמואל הופתע מה מהטענה הזו, שכן האירוע הטרגי של אבי ז"ל מוכר לו – אבל לדעתו לא הגיוני שבשארה היה במקום וראה את המקרה.
לאחר השיחה עם המג"ד הבנתי כי חקר האמת יהיה קשה בדיוק כמו שחשבתי.
חיפוש מעמיק נוסף הוביל אותי לחייל לשעבר המתגורר בכפר "ירכא" בצפון.
מדובר בכפר דרוזי מאד ידידותי.
כל אדם שפגשתי בדרך עזר לי להגיע למחוז חפצי, כמובן עם תוספת של שאלה אם אני מעוניין לאכול או לשתות משהו.
לאחר חיפוש ארוך הגעתי אל הבחור אותו רציתי לפגוש, איאד.
הוא סיפר כי הוא שירת בלבנון משנת 1993 ועד 2000 בשני מוצבים שונים, חוץ מהפסקה של שנתיים במסגרתן יצא ללימודים.
לדבריו במשך שנות השירות שלו היו אירועים רבים במוצבים בהם שירת.
כמה מהם היו תקריות אש שונות שהפכו לחלק מהשגרה, עד שאפילו לא דווחו לממונים עליהם (באותה תקופה).
סיפר כי במידה והיו פצועים באירוע כלשהו אז הייתה חובת דיווח לממונים. (היה תיעוד ביומן מבצעים מסודר).
איאד ציין כי הוא לא מכיר את בשארה באופן אישי, אך הדגיש כי אם הוא יראה תמונה ברורה שלו הוא אולי יוכל לזהות אותו.
שאלתי את איאד על אירוע שמופיע בכתב התביעה משנת 1996, בו בשארה טוען כי הוא התדרדר עם רכבו מהמוצב לנהר הליטני הסמוך ונחבל קשות.
איאד סיפר כמבחינה פיזית לא ניתן להתדרדר מהמוצב הזה לנהר הליטני.
כששמע את התיאורים הנוספים של בשארה, מסר כי הם נשמעים לו מוגזמים.
גם באירוע משנת 1999 בו נהרג הקצין אבי מ. ז"ל, מסר כי חלק מהתיאורים של בשארה לא הגיוניים וכי לדעתו הוא כלל לא היה באותו אזור.
באחד האירועים, סיפר איאד, זכור לו במפורש כי היו רכבים של חיילים ישראלים בלבד ללא רכבים של חיילי צד"ל.
איאד סיפר לי שיש לו חבר, בשם "שאדי", המתגורר בכפר סמוך בצפון.
זכור לו כי שאדי היה קצין חימוש בשנים הללו וייתכן ויזכור מידע.
המשכתי ליעד השלישי באותו היום.
לא הצלחתי למצוא את הבית של שאדי וגם התושבים במקום לא ששו לעזור לי, אז התקשרתי אליו ולאחר שהצגתי את עצמי הוא שמח לפגוש אותי.
הוא מסר כי קשה להכיר ולזכור כל חייל צד"ל ששירת עמו בשנים הללו וכי השם בשארה לא זכור לו.
שאדי הפנה אותנו לחונך הישיר של החיילים באותה תקופה, מוחמד, שמסר כי הוא בוודאי יזכור את בשארה.
כמו כן, מסר כי הוא זוכר שלושה אירועים חריגים, שדומים לאירועים אותם מתאר הנפגע באותן שנים.
אך בכל האירועים הללו לא היו מעורבים חיילי צד"ל בכלל.
שאדי, התקשר למוחמד והזמין אותו אלינו.
המתנו לו בביתו של שאדי, אשר בנתיים הבחין שאני רעב ודאג לי לארוחה כיד המלך.
מוחמד הגיע אל הבית של שאדי, די מהר ואף הצטרף לארוחה.
בתחילת החקירה שאל אותי מוחמד, "אתה מקליט אותי?".
ידעתי שאם אגיד לו שכן, אז הוא יזהר בלשונו במקרה הטוב או יעזוב במקרה הרע.
נשכתי שפתיים ואמרתי "לא, מה פתאום".
מוחמד מיהר ואמר לי :"הכל חרטא ברטה, סיפורי מעשיות ושקרים".
סיפר כי בשארה ראה שמספר חבריו הגישו תביעות, חלקם על אירועים אמתיים, וראה את זה כהזדמנות "לתפוס טרמפ" ולקבל פיצוי.
הוסיף כי חלק גדול מהאירועים אותם מתאר בשארה הוא שמע משמועות מחיילים אחרים וכי הוא היה מרוחק ק"מ רבים מהמקומות אותן הוא מתאר.
הנ"ל רמז לי, לך לחבר שלי זיהאד, הוא מכיר את בשארה מצוין.
מה זיהאד סיפר לי? מה באמת עמד מאחורי הסיפורים של בשארה?
המשך הסיפור בעוד כמה ימים ...
*אם אהבתם את הסיפור מוזמנים לשתף.
שרגא איסוף מידע וחקירות 03-5440977 / 050-7404376 shragainfo@shragainfo.co.il
+הצטרפו לערוץ שלנו בטלגרם וקבלנו עדכונים לפני כולם (לחצו כאן) **עכשיו כל הפרקים של יומנו של חוקר באתר שלנו. ***תודה רבה לאביעד קפויה על עריכת התוכן. **** הצילום הוא אילוסטרציה. יומנו של חוקר 90 (ספטמבר 2020)
