מיומנו של חוקר 86

"אל תדאגי אני שומר עליך..."

הסיפור שלי הפעם שונה מהסיפורים הרגילים אותם אני נוהג לפרסם.

במהלך שנותיי חקרתי אלפי אנשים, חלקם באופן גלוי וחלקם באופן סמוי.

היו אנשים שפגשתי פעם או פעמיים, הגשתי דו"ח עם ממצאי החקירה שלי ומעולם לא פגשתי אותם שוב.

לעומתם, היו מעטים שיצא לי ללוות אותם למשך תקופה ארוכה, לפעמים למשך שנים...

באותה התקופה הייתי חוקר צעיר, פרילנסר.

המשרד בו עבדתי נתן שירותים לגוף ממשלתי גדול. גוף זה היה מעניק קצבאות חודשיות לנפגעים שונים.

בעבר, היו מספר מקרים בהם נתפסו משפחות בעודן מנצלות את המצב של יקיריהם לצורך קבלת כספים מעבר לקצבה שמגיעה להם על פי חוק.

הם היו מגישים תביעות כזב בנוגע למצב בני המשפחה הפגועים.

בשביל להתמודד עם מצב זה, אותו הארגון החליט לשכור את שירותיהם של משרדי החקירות - כדי לבדוק האם הדיווחים שנמסרים להם הם אכן אמיתיים.

זו ללא ספק הייתה העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי.

העבודה לא הייתה קשה פיזית, וגם לא קשה מנטלית. הקושי היה טמון בבדיקה של נפגעים, אשר רובם מוכי גורל, אשר מטרתי הייתה לספק מידע ביחס למצבם העדכני.

זה היה אתגר גדול לבצע חקירה סמויה ביחס למצבם.

למרות הקושי, הבנתי כי לעיתים, באמצעות החקירה שלי אוכל לסייע לנפגעים הללו. על כן, לקחתי את המשימה שלי ממקום של שליחות ולא "עונש"...

את אורטל, אני לא יכול לשכוח עד היום, אפילו שנים אחרי שאני כבר לא מטפל בתיק, משהו בה נשאר אצלי בראש.

אורטל היא נערה צעירה, אשר בילדותה עברה אירוע רפואי חמור שהשאיר אותה עם נכות קשה.

היא מתניידת בעזרת כיסא גלגלים, סיעודית לגמרי ותלויה בעזרה של הסובבים אותה.

כמעט כל הפעולות היומיות שלה הן בעזרת בני משפחה או מטפלים שונים.

אורטל שהתה, ברוב שעות היום, במוסד לנערים ונערות במצבה.

בפעם הראשונה שקיבלתי את התיק של אורטל, התרשמתי מאד מהחיים שהיא מצליחה לנהל, חרף המגבלה שלה.

כמות האהבה והתמיכה שהיא קיבלה מסביב נגעה לליבי...

החקירה שתכננתי הייתה אמורה להיות סמויה לחלוטין. הרי מטרתה הייתה לקבל מידע על מצבה העדכני והתפקוד הפיזי שלה.

ביצעתי תצפית סמויה, אז ראיתי את אורטל מחוץ לביתה.

ראיתי כיצד היא נעזרת בבני משפחתה לצורך עלייה על רכב מיוחד ובהמשך נסעה לבית הספר שבו למדה.

הדבר הראשון שתפס את עיני היה שאורטל לא הפסיקה לחייך, אפילו לא לרגע.

זמן קצר לאחר מכן, מצאתי את אורטל ב"פייסבוק" והתחלתי ללמוד על אורח החיים שהיא מנהלת.

למדתי על הדברים שהיא אוהבת לעשות, הכרתי את חברים שלה, גליתי את התחביבים שלה...

עם הזמן, תוך כדי החקירה, נשאבתי לתוך חייה של אורטל. למעשה, התחלתי להרגיש קרוב אליה, אפילו שהיא לא פגשה אותי מעולם וכלל לא ידעה על קיומי.

עברה לה שנה, וקיבלתי שוב חקירת עדכון על אורטל.

בין לבין הייתי מקבל עדכונים על הפעילות שלה בחשבון "הפייסבוק" שלה, צילומים בפעילויות שונות מטעם עמותות בהן משתתפת, ושאר תכנים, טיולים ואירועים שנועדו להפוך את חייה למעט יותר נעימים ונסבלים בהתחשב בנסיבות הקשות.

יצאתי לדרך לחקירה החוזרת. לאחר שאספתי מידע, הגעתי למוסד בו היא לומדת.

באופן טבעי לא יכולתי להיכנס פנימה, ללא אישור. על כן, בשביל לראות את אורטל הגעתי בשעה בה התלמידים עולים על ההסעות, בדרך חזרה הביתה.

כך ראיתי את אורטל באינטראקציה עם שאר התלמידים, עם המורים ואפילו עם נהג ההסעות שלה.

ועדיין, בדיוק כמו לפני שנה, החיוך שלה לא ירד לרגע מפניה...

כך חלפה שנה ועוד שנה. ובכל שנה מחדש, הייתי מקבל בקשה לעדכון חקירה ביחס למצבה, פוגש אותה, בכל פעם במקום אחר.

פעם צופה מרחוק ופעם מתקרב יותר, אך כל הזמן "רואה ואינו נראה".

בדו"ח החקירה הייתי כותב ומציג ממצאים חריפים. אשר היו משקפים נאמנה את המציאות הקשה של חייה והצורך שלה להיעזר בסובבים אותה בכל הפעולות היומיות שביצעה.

אחרי מספר שנים בהן צפיתי מרחוק בלבד, רציתי ממש לגשת אליה ולחבק אותה. להגיד לה: "אני מעריץ אותך, על איך שאת מתמודדת עם החיים, על איך שאת לא נותנת לשום דבר לעצור את השמחה שלך"...

יותר מכך, רציתי גם לדבר עם הוריה ולשבח אותם על כך שהם גידלו אדם נפלא ועשו עבודה מדהימה. אך עמוק בפנים ידעתי, שאיני יכול לעשות אף אחד מהדברים הללו.

רציתי להתקרב אליה ולהגיב לה :"אל תדאגי אני שומר עליך", אבל לצערי לא יכולתי.

כל שנותר לי, הוא להמשיך ולהסתכל על אורטל רק מרחוק...

בשנה השישית, הפעם האחרונה שפגשתי את אורטל.

ידעתי שאני עוזב את המשרד בו עבדתי ויוצא לדרך עצמאית. לכן, בפעם הבאה אין זה מתבקש שיגיע חוקר אחר להסתכל על אורטל ולתת את הערכתו בנוגע למצבה.

חשבתי על אותו החוקר "זר".

האם הוא יראה בה את כל מה שאני ראיתי? האם הוא יעריך איזה אדם מופלא היא?

ביום האחרון שפגשתי אותה, חלפתי ממש בסמוך אליה ואל קבוצת האנשים שהקיפו אותה, ולחשתי : " כל הכבוד".

אני לא חושב שמישהו שמע אותי, אבל המשכתי לדרכי.

וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אורטל...

**אם אהבתם את הסיפור מוזמנים לשתף.

שרגא איסוף מידע וחקירות 03-5440977 / 050-7404376 shragainfo@shragainfo.co.il